Cultural Routes in the Incense Routes Space in the Negev. An Examination of the Incense Route and the Wine Route in Light of the ICOMOS Convention for Cultural Routes and the Council of Europe's Cultural Routes Program

מאמר זה מתמקד בשתי תפיסות מרכזיות של דרכי תרבות כפי שהוגדרו באמנת איקומוס לדרכי תרבות ובתוכנית לדרכי תרבות של מועצת אירופה, ובבחינתן של שתי דרכים במרחב דרכי הבשמים בנגב כדרכי תרבות לאור תפיסות אלה. באמנה הוגדרה דרך תרבות כדרך בעלת גבולות פיזיים ברורים, המאופיינת בהתפתחות ייחודית ובתפקיד היסטורי ששירת מטרה ברורה וקבועה לאורך זמן. לצד ההגדרה פורטו התנאים והרכיבים הנדרשים לבחינת התאמתן של דרכים קיימות להגדרה זו. בד בבד גובשה תוכנית דרכי התרבות של מועצת אירופה, הרואה בדרכים כלי ליצירת שיתוף פעולה תרבותי, חינוכי ותיירותי שמטרתו לקדם הבנה והיכרות עם ערכי מורשת כלל־אירופית ושימור שלהם. על פי אמנת איקומוס, ההכרזה על דרך תרבות מחויבת להסתמך על דרך עתיקה בעלת תוואי מקורי מוגדר ועדויות מוחשיות ובלתי מוחשיות, ואילו התוכנית האירופית לדרכי התרבות מאפשרת יצירת דרכים חדשות על בסיס היסטורי או נושאי. בשנת 2005 הכריזה הוועדה למורשת עולם של אונסקו על דרכי הבשמים וערי המדבר בנגב לאתר מורשת עולם. בשנים שלאחר ההכרזה אושרו שני שינויים לתוכנית המתאר המחוזית של מחוז דרום ונכלל בהם נושא הדרכים. האחד, "תוכנית מתאר מחוזית מחוז דרום תמ״מ 14/4 )שינוי מס' 42 ( – דרך היין ברמת הנגב", והאחר, "תוכנית מתאר מחוזית מחוז דרום תמ"מ 14/4 )שינוי מס' 55 ( - "מרחב דרכי הבשמים וארץ המכתשים". השינוי בנושא מרחב דרכי הבשמים נסמך על הדרך העתיקה שהוכרזה על ידי אונסקו. לעומתו, השינוי בנושא דרך היין נסמך על תוואי כביש 40 מצומת משאבי שדה עד מצפה רמון, ומציע נרטיב נושאי לחיבור אתרים ומוקדים קיימים ומוצעים במרחב ולהמשכיות הפעילות האנושית בו, בדגש תיירותי־חקלאי. למרות השוני, שתי הדרכים נתפסות כמחוללות שינוי וכיוצרות הזדמנות למינוף כלכלי של המרחב באמצעות שילוב של פיתוח תיירות, חקלאות ושימור ערכי טבע, נוף ומורשת. מאמר זה מטרתו לבחון את התאמתן או אי התאמתן של דרך הבשמים ושל דרך היין להגדרות ולתנאים שהוצגו באמנת איקומוס ובתוכנית דרכי התרבות של מועצת אירופה. לשם כך כולל המאמר שלושה חלקים. בחלק הראשון מוצגות שתי הגישות ונעשית השוואה בין פרמטרים נבחרים המופיעים בשני המסמכים. בחלקו השני נסקרות דרך הבשמים ודרך היין והתוכניות הסטטוטוריות המעגנות אותן, ומוצג הפוטנציאל התיירותי הקיים בפיתוח מקומי, אזורי ובין־לאומי שלהן, שחלקו מקודם כיום. בחלקו השלישי מובא ניתוח של שתי הדרכים בהתאם לשתי הגישות המוצגות. בסיכום המאמר מוצגות תובנות המתבססות על ההשוואה בין שני המסמכים – האמנה והתוכנית האירופית – ובין האתרים במרחב דרכי הבשמים בנגב. מתודולוגיה זו תאפשר לבחון את התאמתן של דרכים נוספות הקיימות במרחב הישראלי, ואולי גם במקומות אחרים בעולם, לתפיסות המוצגות במסמכים אוניברסליים שדנים בדרכי תרבות וזוכים להכרה ולהסכמה נרחבות.

This article focuses on two key concepts regarding cultural routes as defined in the ICOMOS Convention on Cultural Routes and the Council of Europe's Plan for Cultural Routes, and on the examination of these two routes in the Incense Route space in the Negev as cultural routes in light of these concepts. The convention defines a cultural route as a route with clear physical boundaries, characterized by unique development and a historical role that served a clear and fixed purpose over time. Along with this definition, the conditions and components needed to examine the compatibility of existing routes with this definition were specified. At the same time, the Council of Europe's Plan for Cultural Routes, which regards the routes as a tool for creating cultural, educational, and tourism cooperation aimed at promoting understanding and familiarity with pan-European heritage values and their preservation, was drawn up. According to the ICOMOS Convention, the declaration of a cultural route must be based on an ancient route with a defined original route and tangible and intangible evidence, while the Plan for Cultural Routes enables the creation of new routes on a historical or thematic basis. In 2005, the UNESCO World Heritage Committee declared the Incense Route, together with desert cities in the Negev, a World Heritage Site. In the years that followed, two changes to the Southern District's district outline plan were approved and the subject of the routes was included: the Southern District Outline Plan TAMAM 4/14 (change no. 42) - the Wine Route in Ramat HaNegev - and the Southern District Outline Plan TAMAM 4/14 (change no.55) - "The Incense Route and the Makhteshim Land Space." The change regarding the incense Route is based on the ancient route declared by UNESCO. On the other hand, the change regarding the Wine Route is based on the route of Highway 40 from the Mashabei Sadeh intersection to Mitzpe Ramon, and proposes a thematic narrative to connect existing and proposed sites and centers in the space and the continuity of human activity therein, with a tourism-agricultural emphasis. Despite this difference, both routes are seen as generating change and creating an opportunity for economic leverage of the space through a combination of tourism development, agriculture, and conservation of natural, landscape, and heritage values. The purpose of this article is to examine the compatibility or non-compatibility of the Incense Route and the Wine Route to the definitions and conditions outlined in the ICOMOS Convention and the Council of Europe's Plan for Cultural Routes. For this purpose, the article includes three parts. The first part presents both approaches, along with a comparison of selected parameters that appear in both documents. The second part reviews the Incense Route and the Wine Route and the statutory plans that anchor them, and presents the tourism potential that exists in developing them locally, regionally, and internationally – which is already being partially advanced. The third part presents an analysis of the two routes, according to the two approaches. The summary of the article brings insights based on a comparison of the two documents – the Convention and the European Plan - and of the sites in the Incense Route space in the Negev. This methodology will make it possible to examine the compatibility of additional routes that exist in the Israeli space, and perhaps also in other parts of the world, to the concepts presented in universal documents that discuss cultural routes and have widespread recognition and consensus.